המהות המשפטית של החלטת בית המשפט להעביר הכרעה בעניין כלשהו להליך גישור 

20.7.2012

המהות המשפטית של החלטת בית המשפט להעביר הכרעה בעניין כלשהו להליך גישור

להכרעה בנושא שבכותרת מאמר זה נדרש בית המשפט העליון בפסק דין מפי כב' השופט ניל הנדל, בפסק הדין

ע"א 3299/12 הוט מועדון צרכנות הסתדרות ההנדסאים נגד ערוצי זהב ושות' ואח' מיום 15.5.2012.

העובדות שברקע פסק הדין מקורן בסכסוך שהתפתח בין המשיבות לבין המבקשת, כאשר זו האחרונה סברה שהמשיבות מפרות סימן מסחרי רשום שלה, וכן את ההסכם שכבר הושג ביניהן, לפיו כל אחת מהצדדים תימנע מלהשתמש בסימנה המסחרי של האחרת. המבקשת פנתה למשיבות לחדול מההפרה, ומשלא נענתה עתרה לבית המשפט המחוזי בתובענה שיצהיר על תקפות ההסכם האמור ויאכוף אותו על המשיבות.

במסגרת הדיון בבית המשפט הגיעו הצדדים להסכם פשרה בזו הלשון:

"1.        במועד הדיון בעל פה הודיעו בעלי הדין לביהמ"ש כדלקמן:'... בעקבות דברים ששמענו בעל פה באולם המשפטים הגענו לידי פשרה כדלקמן, וזאת תוך שמירה על כל טענות הצדדים ומבלי להודות זה בטענות זה:

• ביהמ"ש ירשום לפניו את ההודעות של המשיבות בדבר סיום מסע הפרסום עליו קבלה המבקשת. הפרסום הנמצא באתר האינטרנט של המשיבים, יוסר בהקדם ולא יאוחר מאשר בתוך 7 ימים מהיום. לאור זאת לא יהיה צורך במתן סעדים אופרטיביים נוספים.
• 2.    ב"כ הצדדים יבואו ביניהם בדברים בימים הקרובים בניסיון לייתר את המחלוקות. ככל שלא יעלה הדבר בידם, יפנו הצדדים להליך גישור וימסרו הודעה לביהמ"ש תוך 7 ימים לרבות שם מגשר מוסכם'. (ההדגשה שלי ג.א.)

2.       מכוח הסכמת הצדדים אני נותן תוקף של פסק דין להודעות דלעיל המהוות חלק בלתי נפרד של פסק דין זה גופו.

• ניתנת רשות לבעלי הדין, לפנות שוב לביהמ"ש בכל הנוגע לסעיף 2 להודעה המוסכמת דלעיל".

לאחר מתן פסק הדין, גילתה המבקשת כי המשיבות ממשיכות לכאורה להפר את ההסכמים, תוך פרסום הנושא את סימן המסחר של המבקשת ברשת החברתית פייסבוק. על פי הנטען פניותיה של  המבקשת למשיבות לחדול מהפרסום לא נענו, ומשכךפנתה שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה מחודשת למתן צו מניעה זמני.

אולם בית המשפט המחוזי לא החליט בבקשות השונות שהגישה המבקשת, וקבע כי ככל שהצדדים חפצים בכך, הם יכולים לפנות לבית המשפט המחוזי לצורך מינוי מגשר. וזו היתה לשון הוראת בית המשפט בהחלטתו מיום 28.3.2012:

"אני מציע לצדדים להסכים שזהות המגשר, לעניין פסק-הדין בהליך העיקרי, תיקבע על ידי בית משפט זה".

משעה שבית משפט קמא לא נעתר לבקשותיה, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין, כמו גם את הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני בערעור.

עבור הקורא/המגשר שאיננו משפטן, אני סבור שבשלב זה מתחייב הסבר משפטי קצר באשר לזכות הערעור על החלטות בית משפט, כפי שנקבע בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984:

חוק בתי המשפט מבחין בין ערעור בזכות לבין ערעור ברשות. לכל מתדיין מוקנית זכות ערעור על פסק דין של הערכאה בה נידונה התביעה המקורית. אולם זאת כשמדובר בערעור על פסק דין ולא בערעור על החלטה אחרת שיצאה מלפני בית המשפט. (רשות ערעור נדרשת גם כשמבקשים לערער על החלטת בית המשפט שלערעור בזכות, כלומר ערעור ב"גלגול השלישי" של אותה התדיינות).

סיווגה של החלטה כ"פסק-דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מכותרתה של ההחלטה אלא מתוכנה. הפסיקה קבעה שבבואנו לסווג הכרעה מסויימת כפסק דין או כהחלטה אחרת, יש לשאול האם  ההכרעה בתיק, או בחלק רלבנטי שלו, סגרה את ההליך או שמא נותר הוא פתוח.

במקרה שבו עסקינן כאן, נאמר בפסק הדין, יכולות, לכאורה, להיות שתי אפשרויות לסווג את הכרעת בית המשפט המחוזי: על פי האחת – בית המשפט המחוזי "האציל מסמכותו" להליך הגישור, ועל כן עניינם של הצדדים יידון אך בפני מגשר, כאשר כל תפקידו של בית המשפט הוא מעין מפקח על הליך הגישור, שאז ניתן, על פניו, לקבוע שמדובר בפסק דין, שכן החלטתו סגרה את ההליך שלפניו ואז הערעור על החלטתו היא בזכות ואילו  על פי הפרשנות האחרת – בית המשפט לא סיים את טיפולו בתיק, וככל שהליך הגישור לא ייצלח – ניתן לחדש את ההליכים לפני בית המשפט, ומשום כך מדובר בהחלטה אחרת, שאיננה פסק דין, והערעור עליה לא יהיה בזכות, אלא ברשות בלבד, ואז למבקשת לא היתה כלל זכות להגיש את הערעור נשוא הדיון כאן, משלא טרחה לקבל את אישור בית המשפט לכך.

המבקשת, בהכרח, טענה שהפרשנות הראשונה היא התקפה. שהרי בפועל התייחס בית המשפט המחוזי אל החלטה זו כפסק דין, ומזכירות בית המשפט אף סגרה את התיק ומתייחסת לבקשותיה של המבקשת בתיק כ"בקשות לאחר פסק דין". ולכן עומדת לה זכות לערער על החולטת בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת תוצאתו המעשית של פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא, שהוא מאפשר למשיבות, הלכה למעשה, להמשיך בפרסום האסור אותו הן מנהלות, ובכך להפר את ההסכם הקיים בין הצדדים. נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת עקב פגיעה בשמה המוגן, והעובדה כי קיימים צרכנים רבים אשר חפצים להתלונן על שירות המשיבות, ומתוך בלבול הנגזר מההפרה – פונים דווקא למשרדי המבקשת.

כב' השופט הנדל דוחה את עמדתה של המבקשת בקובעו שאין היא יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו, פעם לאחוז בעמדה שהכרעת בית המשפט המחוזי הינה החלטה אחרת – אשר הערעור עליה הינו ברשות – בעוד בפועל מגישה היא ערעור בזכות.

השופט המלומד נמנע מלחרוץ עמדה סופית ולפסוק בשאלה אם החלטת בית משפט לתת תוקף של "פסק דיו" להסכם שהושג בין הצדדים לקיים בעניינם הליך של גישור ולהפנותם לקיים את הליך הגישור, הינה בבחינת פסק דין, שעליו קיימת זכות ערעור, או שמא אין זו אלא החלטה אחרת שערעור עליה יהיה ערעור ברשות בלבד. השופט המלומד מסתפק בהתייחסות לעובדות המקרה שלפני ופוסק  שלמעשה, השתלשלות ההליכים מעידה על כך שההליך טרם הסתיים, ולכן נפל פגם בעצם הגשת הליך של ערעור בזכות על כל המשתמע מכך מבחינת סיווגו. ובמצב דברים זה, אין מנוס לדחות את הבקשה למתן סעד זמני.

לסיכום ועל דרך ההשוואה אציין, שכאשר בית משפט מחליט לעכב (או שלא לעכב) תביעה ולהפנות הצדדים להליך בוררות כאמור בסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, מכח הסכם בוררות שקיים ביניהם, השאלה אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, איננה עומדת כלל וזאת בשל הוראת חוק מפורשת הקבועה בסעיף 38 לחוק הבוררות, לפיה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה  ניתנת לערעור ברשות".

באין הוראת חוק ביחס לגישור כמו זו הקיימת ל לגבי בוררות בחוק הבוררות, נותרת שאלה במקומה, כפי שנוסחה על יד כב' השופט הנדל: האם כשבית משפט מחליט להפנות את הצדדים להליך גישור מכוח הסכם שביניהם, זה פסק דין עליו קיימת זכות ערעור, משום שבית המשפט "האציל מסמכותו" להליך הגישור, ועל כן עניינם של הצדדים יידון אך בפני מגשר, כאשר כל תפקידו של בית המשפט הוא מעין מפקח על הליך הגישור, או שמא חלה הפרשנות האחרת – לפיה בית המשפט לא סיים את טיפולו בתיק, שהרי ככל שהליך הגישור לא ייצלח – ניתן לחדש את ההליכים לפני בית המשפט, ולכן אין הכרעה סופית והדובר הוא איפוא בהחלטה אחרת, שהערעור עליה יהיה ברשות בית המשפט בלבד.

אולי תשובה תמצא לנו מהוראת סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט, כדלקמן:

79ג.    .......

           (ה)  העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי

                 הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.

           (ו)   לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה),

                 יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר

                 או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.

(ז)       הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט

                 יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין.

(ח)     הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על יישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית

      המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק דין,

      אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך.

כלומר, בית המשפט  בשום אופן איננו "מאציל מסמכותו" להליך הגישור, באופן שבית המשפט נותר בתפקיד "מפקח" בלבד על הליך הגישור.  עינינו הרואות שבהתאם לאמור בס"ק (ו) הנ"ל, אם כשל הליך הגישור, רשאי בית המשפט לחדש את ההליכים, ולפיכך טיפולו של בית המשפט בתיק לא הסתיים עם ההחלטה להפנות את הצדדים להליך של גישור, ומכאן שהערעור על החלטה זו יהיה ערעור ברשות בלבד, בהיות החלטת בית המשפט בבחינת החלטה אחרת, שאיננה מסיימת את ההליך.